היסטוריה

ההסטוריה של המכון הגיאולוגי


עם קום מדינת ישראל בשנת 1948, הגיש פרופ' ליאו פיקרד תזכיר לממשלה בנושא הקמת "המכון הגיאולוגי הישראלי". פרופ' פיקרד עלה לארץ מגרמניה בשנת 1924 וכגיאולוג צעיר וציוני יסד באוניברסיטה העברית, עם הקמתה בשנת 1925, את המחלקה לגיאולוגיה במסגרת הפקולטה למדעי הטבע בהר הצופים. בשלב זה המכון הגיאולוגי, אשר יעדו היה לחקור את הגיאולוגיה של ארץ ישראל, היה חלק אינטגרלי מהמחלקה לגיאולוגיה באוניברסיטה העברית ופרופ' פיקרד ניהל הן את המחלקה לגיאולוגיה והן את המכון הגיאולוגי. יש לציין שבשנות עבודתו כגיאולוג טרם הקמת המדינה, חקר פרופ' פיקרד את הגיאולוגיה של ארץ ישראל והאזור הקרוב עבור גופי ההתיישבות הציונית במטרה לאתר מקורות מים ומחצבים כגון פוספטים, פצלי שמן וגופרית. את עבודותיו היישומיות פרסם כמאמרים בעיתונות המדעית הבינלאומית. פרופ' פיקרד טיפח קשרים מדעיים עם גיאולוגים שפעלו באזור כגון: M. Blanckenhorn בתקופה העותומנית, L. Dubertret  הגיאולוג של המנדט הצרפתי אשר עבד בלבנון ובסוריה ובתקופת המנדט הבריטי הגיאולוג הממשלתי   ,G.S. Blake. כפועל יוצא מקשרים אלו רוכזו תוצאות המחקרים הגיאולוגים הראשונים באזור כולל אוספי דוגמאות, מאמרים וספרים במחלקה לגיאולוגיה ובמכון הגיאולוגי.


במלחמת השחרור בהפוגה הראשונה הועברה המחלקה לגיאולוגיה של האוניברסיטה העברית על אוספיה מהמובלעת בהר הצופים לרחוב קרן היסוד בירושלים. בשלב זה הועברו גם כל החומרים של היחידה הגיאולוגית המנדטורית, כולל המפה הגיאולוגית של דרום ישראל בקנה מידה 1:250,000 שיצאה לאור בשלהי תקופת המנדט ע"י הגיאולוג הממשלתי הבריטי S.H. Shaw, וספרם של בלק וגולדשמידט על הגיאולוגיה ומקורות המים בפלשתינה. לעת הזאת המכון הגיאולוגי הוכפף ל"מועצה המדעית", המבשרת את הקמתה של ה"אקדמיה הלאומית למדעים".


בשנת 1953 הופרד המכון הגיאולוגי מהמחלקה לגיאולוגיה של האוניברסיטה העברית והפך ליחידה עצמאית הכפופה למשרד הפיתוח. המכון מוקם בדרך חברון בבית החולים סנט-ג'ון. המבנה עדיין שמור כאגף במלון הר ציון, בין החאן הירושלמי והסינמטק. בין השנים 1953-1955 ניהל את המכון F. Brotzen שהיה פלאונטולוג בהכשרתו ובעברו כיהן כמנהל המכון הגיאולוגי השבדי. בשלב זה התגבש מבנה המכון על אגפיו השונים והגיאולוגים שעמדו בראשם, אשר היוו את  דור המייסדים, היו ד"ר פרץ גרדר, מחלקת הנפט, זאב שיפטן, מחלקת המים, ד"ר זאב בודנהימר, מחלקה לגיאוכימיה, פרופ' זאב רייס, מחלקת המיקרופלאונטולוגיה, אורי וירצבורגר,  מחלקת המחצבים וד"ר נתן שלם, המחלקה לגיאולוגיה רצנטית.


פרופ' יעקב בן-תור ניהל את המכון בין השנים 1955-1966 זאת במקביל להיותו מורה במחלקה לגיאולוגיה באוניברסיטה העברית. בתחילת שנות הששים עבר המכון למשכן קבע במחנה שנלר אשר בשכונה גאולה וביסס את מעמדו כמוסד מדעי המייעץ לממשלה, לחברות הממשלתיות כגון "תה"ל" ו"מקורות" בנושאי משק המים, ל"מחצבי ישראל" בנושאי פוספטים, פצלי שמן, ברזל ונחושת, ל"מפעלי ים המלח" בנושאים הקשורים בלימנולוגיה של ים המלח, לחברות הנפט הממשלתיות כמו נפטא וחנ"ה, לחברת "נשר" בתעשיית המלט, לחברת "חרסית וחול זך" בנושא חומרי בנין וקרמיקה ולגופים נוספים במגוון נושאים בתחום מדעי האדמה. בתחילת שנות החמישים חקרו פרופ' בן-תור וצוותו את מצאי המחצבים בנגב במסגרת חמ"ד (חיל מדע). מפירות המחקר היתה סדרה של מפות גיאולוגיות בקנה מידה 1:100,000 כגון מפות עבדת, סדום ואילת שיצאו לאור לראשונה ע"י בן-תור ופרומן ותלמידיהם במסגרת פעילות המכון הגיאולוגי. המכון הגיאולוגי פיתח מחקרים גם בתחום הלימנולוגי והאוקינוגרפי. מחקרם של דוד ניב ואמרי בנושא  ים המלח אשר פורסם כבולטין של המכון בשנת 1967, מהווה את התשתית המדעית למחקרי האגם, כמו גם המחקרים האוקיאנוגרפיים החלוציים של  הים התיכון וחופיו. הגרעין של היחידה הסייסמולוגית  פעל במסגרת המכון הגיאולוגי והוקמה תחנה סיסמית אשר מוקמה באתר האוניברסיטה העברית, זאת כהמשך לתחנת המעקב אחר רעידות האדמה שהקים המנדט הבריטי.  החל משנות השישים המוקדמות סייעו מדעני המכון הגיאולוגי בתחומי התמחותם השונים, לארצות מתפתחות בנושאים כגון פיתוח מקורות המים בחבל קזוין באירן, פיתוח ענף חומרי הגלם לתעשייה בקולומביה, פיתוח משאבי מים בנפאל וטונגה וייעוץ קצר מועד בארצות כמו מדגסקר, יון, טורקיה ועוד.


בעקבות המלצות דו"ח ועדת קצ'לסקי (לימים קציר) לארגון מערכת המחקר הממשלתית משנת 1968, הפך המכון הגיאולוגי למכון מחקר והוגדר כמוסד אקדמאי ממשלתי מוכר על כל המשתמע מכך. המלצות ועדת קצ'לסקי קיבלו גושפנקא נוספת בעקבות המלצות ועדת יפתח משנות השמונים וביססו את מעמדו של המכון במסגרת מינהל המחקר למדעי האדמה. הליך זה היווה מהפך משמעותי בהתנהלותו של המכון אשר אפשר גיוס מדענים ברמה מדעית גבוהה ביותר ומעורבות בפרויקטים לאומיים רלוונטיים וזאת מעמדת כח מקצועית ועצמאית נטולת פניות.


בין השנים 1967-1979 ניהל את המכון הגיאולוגי אלי זוהר, לשעבר איש חב' הפוספטים ומחצבי ישראל והמפקח על המכרות. תקופתו התאפיינה בפעילות שלאחר מלחמת ששת הימים אשר כללה ביצוע סקרים ומיפוי בסיני ומיפוי גיאולוגי של שטחי יהודה ושומרון. כמו כן, בין השנים 1968-1974 נשלח צוות גיאולוגים מהמכון לסייע בהקמתו של המכון הגיאולוגי האתיופי ולמיפוי ופרוספקציה בצפון אתיופיה.


בשנת 1980 הוקם מינהל המחקר למדעי האדמה במשרד האנרגיה, ע"י יוסי ורדי (מנכ"ל המשרד דאז), זאת בהתאם להחלטות ועדת קצ'לסקי וועדת יפתח לארגון מערך המחקר הממשלתי. מערך המחקר הממשלתי כלל את המכון הגיאולוגי, את החברה הממשלתית חקר ימים ואגמים לישראל (חיא"ל) אשר הוקמה בשנת 1967, ואת החברה הממשלתית המכון למחקרי נפט וגיאופיסיקה (לימים המכון הגיאופיסי) אשר פעל מאז 1957, כאשר במסגרת זו המכונים שמרו על מעמדם  הסטטוטורי. ראש המינהל היה  אורי וירצבורגר, המנהל לשעבר של מחלקת המחצבים במכון הגיאולוגי, וסמנכ"ל בכיר  בכימיקלים לישראל. בעקבות הקמת המינהל הועברה היחידה הסייסמולוגית מהמכון הגיאולוגי למכון הגיאופיסי והמחקר האוקינוגרפי בים התיכון ובמפרץ אילת והלימנולוגי של הכנרת התרכז ברובו בחיא"ל.  במסגרת מינהל המחקר הוקמה ועדת בחינה של המכון הגיאולוגי בראשותו של פרופ' דוסטרובסקי אשר כיהן בעבר כנשיא מכון וייצמן וכמנהל הועדה לאנרגיה אטומית, אשר המלצתה המרכזית היתה להפוך את המכון הגיאולוגי ליחידת סמך עצמאית במסגרת הממשלתית. המלצה זו יושמה בשנת 1998 ותרמה רבות להפיכת המכון הגיאולוגי למכון מחקר עצמאי ומוביל בתחום מחקרי התשתית הטבעית בארץ ובנושאים מסויימים אף בעולם.


במסגרת מינהל המחקר אומץ נוהל הרוטציה בניהול המכון הגיאולוגי, נוהל המתאים למכון מחקר ומקובל במוסדות אקדמיים ממלכתיים. במסגרת זו ניהלו את המכון מאז 1979 ועד היום ד"ר אורי כפרי, ד"ר יוסף ברטוב, ד"ר יעקב מימרן, ד"ר עמוס ביין, ד"ר גדעון שטייניץ, ד"ר בנימין בגין, ד"ר איתי גבריאלי וד"ר רבקה אמית.

 

עם הפיכת המכון הגיאולוגי ליחידת סמך עצמאית עלתה יעילות ורמת פעילות המכון. במהלך תקופה זו  הוסדרה ועודכנה פעילות המיפוי הגיאולוגי בקנה מידה 1:50,000 בעזרת  ממ"ג, חל שיפור בנושא מערכות המידע, שודרגה היכולת האנליטית במעבדות הגיאוכימיות, הושם דגש על ביצוע  פרויקטים לאומיים כגון מחקרי ים המלח ביניהם תעלת הימים, תהליך היווצרות הבולענים, ואי יציבות התשתית (ים המלח, מצוק החוף); נערך סקר פוספטים ארצי, קודמו מחקרי תת הקרקע ומשאבי מים, שינויי אקלים, סיכונים גיאולוגים, רעידות אדמה ומחקרי GPS בהקשר לתנועת הלוחות באזורנו. כמו כן, כפועל יוצא מהסכם השלום עם ירדן פורסמה מפה משותפת של ישראל וירדן של הערבה הדרומית ונעשית פעילות משותפת בנושאי חקר רעידות אדמה וחקר תשתית ים המלח. כל זאת על מנת לעמוד ביעדים העכשוויים של מדינת ישראל בנושאי חקר התשתית הטבעית למטרות תכנון וניהול מקומיים ואזוריים. בנוסף יש להדגיש ששודרגו הקריטריונים לקבלת ולקידום עובדי המחקר ולראיה, מספר החוקרים המגישים הצעות מחקר לקרנות לאומיות ובין לאומיות וזוכים בהן נמצא במגמת עליה. כתוצאה, כיום המכון הגיאולוגי הנו גוף מחקר מוכר בארץ ובעולם, בעל יכולות מדעיות ובר סמכא במכלול נושאים הנדרשים לקידום פרויקטים לאומיים ומזעור נזקים סביבתיים הנובעים מתהליכים טבעיים ואנטרופוגניים. 

עבור לתוכן העמוד