תקני בניה עמידה לרעידות אדמה

תקנים לבניה עמידה לרעידות אדמה מנחים כיצד יש לתכנן מבנה כך שיעמוד בתנודות קרקע אופקיות ואנכיות כתוצאה מרעידת אדמה. תקנים מסוג זה כוללים מפות אשר מציגות את הערכים החזויים של תאוצות הקרקע המירביות עבורן יש לתכנן, את האזורים המועדים להגברה חריגה ואת ההעתקים בעלי פוטנציאל לקריעת פני שטח. מאחר ובניה עמידה לחלוטין כנגד רעידות אדמה כרוכה בעלויות גבוהות, מקובל בעולם שתקנים מסוג זה עונים רק על 90% מהסיכון החזוי כך שעדיין קיים סיכוי של 10% שתתרחש רעידה חזקה יותר מזו שאליה תוכנן הבניין ואז הוא עלול להתמוטט על אף שנבנה על פי התקן. תיכנון של מבני ציבור חשובים, תשתיות לאומיות, מתקני טיפול ואחזקה של חומרים מסוכנים וכד', נערך כנגד דרגת סיכון גבוהה יותר, בדרך כלל 98%, כך שהמתקן חשוף ל- 2% סיכון בלבד. במתקנים קריטיים כגון תחנות כוח גרעיניות נהוג לערוך סקר סיכון פרטני ולהחמיר אף יותר בדרישות. התקן הישראלי (ת"י 413) הנוכחי נערך בשנת 1995 והוא מעודכן מעת לעת, כעת בגרסה 5.


בעת האחרונה מוכנסים לשימוש תקנים תפעוליים אשר מנחים כיצד לבנות ולתכנן מבנה ותכולתו הפנימית כדי שימשיכו לתפקד גם לאחר רעידת האדמה. הדבר חשוב לבתי חולים, מפעלים חיוניים, מערכות חילוץ והצלה, מוסדות שילטון, וכד', אשר חשוב להבטיח את פעילותם והמשכיותם לאחר הרעידה.

עבור לתוכן העמוד